דור רביעי על חולין כ״ב ב:ג׳

3 תוס׳ ד״ה והביא תחלת הציהוב, וא״ת וכו׳ א״נ כיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו, מאחר דמ״מ האחד מהן ראוי׳ להקריב, עכ״ל, בלח״מ פי״ד הלכ׳ ה׳ ממעה״ק תמה על דברת התוס׳, דהא אפילו נפסל בשעת הקרבה צריך להביא קרבן אחר וכדתנן בריש זבחים, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, הנה אי משום ראי׳ זו לא ארי׳, כי התוס׳ רק בנדר כתבו דיצא ידי נדרו בהבאה, ומשום דלשון נדרו לא משתמע יותר אלא להביא, כי זה הוא בידו, אבל אם אח״כ הכהן פסלו בעבודתו, או ע״י סיבה אחרת לא בא לידי הקרבה, הוא כבר נפטר מפני שעשה מה שהתחייב את עצמו דהיינו להביאו לעזרה ולמסרו לכהן, אבל בזבחים שחייבם התורה כדי לכפר או אפילו למצוה בעלמא, מודים התוס׳, דמחיוב זה לא נפטר עד שנקרבו כהלכתן, ועיין במעילה דף י״ט ע״א, דלפי פרש״י שם פליגו ר״ש ור״י גם בקרבנות חובה, אי נפטר בהבאה לעזרה לחוד, ושם ההלכתא כר״י, דלא נפטר עד שיזרוק הדם, אבל התוס׳ הכא סברו דבנו״נ גם ר״י מודה, דאחר הבאה אין עליו שום אחריות, דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, וכיון שקבלוהו ממנו, הרי קיים העשה דוהבאתם שמה, ולכן בדקדוק אמר התנא, דלא עלה לבעלים לשם חובה, ולא קאמר לשם נדרן, הן אמת דרש״י שם במשנה מפרש דלא לשם חובתו ולא לשם נדרו, אבל אתוס׳ אין כאן תפיסה, אם מפרשים דדוקא לחובתו אינו עולה אבל לנדרו עולה, וגם מלשון הרמב״ם שם דכ׳ ״עד שיקריב כמו שנדר״ לא ראיתי שום הכרע לומר דכוונתו על ההקרבה ממש, ואדרבה ממה שמוסיף הרמב״ם ״כמו שנדר״ נראה יותר דסגי במסירה לכהן, כי אם בתר אמירתו אזלינן, מסתמא אין אדם מתחייב את עצמו בדבר שאינו בידו, ומי שאמר הרי עלי עולה, יותר משמע דלהביאה קאמר ולא להקריב, שהוא דבר התלוי באחרים, אבל מה שיש להעיר על התוס׳ הוא, דהאי הבאה דכאן, שמביא דבר שאינו ראוי׳ להקריב, לאו הבאה היא, דניהו דרק מכח ספק לאו בר הקרבה הוא מ״מ אינו ראוי מקרי, ומ״ש ממה דאמרינן בפסחים פ״ח ע״ב, בשכח מה שאמר לו רבו, אם קודם זריקה שכח חייבין בפסח שני׳ דאינם ראוין לאכילה מצד ספק והוה כודאי לא יצא, והכא דכוותי׳ כל שהביא דבר שאינו ראוי להקרבה מצד ספק, הוה כודאי דלא קיים נדרו, אם לא שנחלק דהכא אם הקריב שניהם, שפיר יצא ידי נדרו, לכן גם בהבאה יצא, אף שאין להקריבם לכתחלה, ולפ״ז תי׳ קמא שבתוס׳ מישך שייך לתי׳ בתרא.

4 אלא דעל הרמב״ם יש לי תימה רבתא, שכ׳ בפט״ז ה״ב ממעה״ק, וכן הנודר עולת מן התורים או מב״י, והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק, עכ״ל וכתב הכ״מ, דמסופק, אי ההלכה כר״י או כב״פ דלקמן, וא״כ ספק אי בריה או ספקא הוה, עיי״ש וא״כ ודאי לא יצא ידי נדרו, דהא אי אפשר להקריבם כלל, ואפילו הקריבם בדיעבד נמי ספק הוה אי יצא, דשמא בריה הוה ופסול, ואין זה דומה למה שכ׳ הרמב״ם ברישא, בנדר מן הכבשים או מן האלים, והביא פלגס, דספק הוה אם יצא, דשם ראוי האי פלגס להקריב עכ״פ, וא״כ שפיר רק ספק אם יצא, דשמא בריה הוה, אבל כאן בתחלת הציהוב דלכתחלה אין להקריב וגם בדיעבד ספק בריה הוה, איך יצא בהבאה זו מספקא, ולא נאמר דודאי לא יצא, ומכש״כ לפי דעת הלח״מ דלרמב״ם בעי הקרבה ממש, וזולת זה לא יצא הרי הני לא באים לידי הקרבה ולמה פסק, דספק הוה, ולכן נלפע״ד דמה שכתב הרמב״ם דספק הוה, היינו דספק הוה אי מצי להקריב, וממילא באמת חייב מכח ודאי להביא אחרים, והרי תראה דכאן כתב סתם הרי זה ספק, ולעיל מני׳ בפלגס כתב הרי זה ספק אם קיים נדרו, משום דבפלגס שהוא נקרב בכוב״כ, הוה ספק אם קיים נדרו, אבל בתחלת הציהוב דלא נקרב, הרי זה ספק להקריב, וודאי חיוב להביא אחרים הראויים להקרבה, ודו״ק.